הערות למטפל/ת בהורים שכולים

הגישה הבסיסית לאבל של הורה ששכל את ילדו, צריכה להיות כאל תהליך נורמאלי וצפוי, שבבסיסו עומדת חוויה של `עצב עמוק` (Deep Sadness) ולא כאל חולי או הפרעה נפשית. במקרים נדירים, התהליך יוגדר כ`תגובת אבל מורכבת`.
ניתן לאבחן את התהליך ולקבוע מטרות טיפוליות באמצעות בירור ושיח ישירים עם ההורה, שהוא המומחה האולטימטיבי של כאביו; בחינת ה`צעדים` השונים שתוארו במודל בהתאם לתצפיות ודיווח של המטופל על מצבו והעדפותיו; וכן תוך תשומת לב להתפתחות ה`עצמי` החדש ולנקודות מפנה בתהליך האבל.

חשוב לברר עם ההורה היסטוריה של אובדנים ודרכי התמודדות עם כל אובדן. אלה מסייעים בהבנת החוויה בהווה ובחיזוי העתיד של תהליך החיים עם אבל.
לעיתים תכופות הורים שכולים מבטאים רצון למות, או רצון להצטרף לילדם שמת. למרות שיש להתייחס ברצינות הראויה להצהרות שכאלה, הן אינן מעידות בהכרח על נטיות אובדניות, אלא יותר על הקשר הנפשי העמוק לילד, על געגועים עזים אליו, על קושי זמני לתפוס את האירוע בפרספקטיבה של מכלול החיים.
אבל, אם קיימת אצל ההורה היסטוריה של חולי / הפרעה / ניסיונות התאבדות / נטייה אובדנית טרום-מותו של הילד, רצוי לבדוק אפשרות של אובדנות, דיכאון קליני, הפרעת חרדה ו/או הפרעה פוסט טראומתית .
חשוב שיתאפשר להורה – המומחה האולטימטיבי לכאביו - לחוות את יגונו במלואו, ללא הסחות דעת מכוונות. מאותה הסיבה, רצוי שלא לטשטש שלא לצורך את הכאב הנפשי בעזרת תרופות המיועדות לטיפול בהפרעות חרדה, דכאון וכדומה.
בהסתייגות אחת: אם אובחנה הפרעה / חולי טרם מותו של הילד, המשך הטיפול חייב להיות בהשגחה של מומחה /ית ובהתאמה למצבו החדש של ההורה.