מאפייני 'מודל ההסתגלות מחדש' והשלכותיו הקליניות

מודל ההסתגלות מחדש הוא מודל המתאר את מאפייניו המרכזיים של התהליך אותו עובר ההורה אשר איבד את ילדו. מודל זה נוגע לשינויים החלים בהורה במהלך תקופת ההסתגלות, ולמנגנונים והתהליכים האופייניים לתהליכי האבלות ההורית:

1. במהלך החיים עם אבל, מתפתחת אצל ההורה השכול זהות חדשה. `עצמי` חדש של ההורה בוקע. הזהות החדשה עשויה להכיל אספקטים התנהגותיים או סמליים, או כאלו שיוחסו לילד המת. כך, למשל, הורה עשוי להתחיל לגלות אהדה למוסיקה האהובה על ילדו, מוסיקה אותה דחה כאשר הילד היה בחיים.
2. הקשר הנפשי והגעגועים לילד שמת, מתבטאים בהתפתחות `כפל דימויים` (Dual Images) של הילד המת:

הדימוי הממשי (Real Image): דימוי של הילד המת, המבוסס על המציאות ומכוון לעבר, שיסודו בזיכרונות אמיתיים של הילד שמת ושל היחסים אתו.
הדימוי המדומה (Shadow Image): דימוי של הילד המת, המבוסס על משאלת הלב והפנטזיה – מה היה `אילו` ילדי היה בחיים היום? זהו דימוי המכוון לעתיד.

שני הדימויים מתפתחים לאורך רצף של זמן: הראשון הוא הדימוי הממשי ולאחר זמן מסוים מתפתח הדימוי המדומה. לאחר התפתחות הדימוי המדומה, דימויים אלו מתקיימים בדרך כלל זה לצד זה לאורך חיי ההורה.
3. לעיתים נגלה אצל ההורה האבל מאמץ לשכוח זיכרונות לא נעימים הקשורים בחייו או גם במותו של הילד המת, תהליך שנקרא `השכחה מכוונת` (Intentional Forgetfulness). השכחה מכוונת שונה מ`הכחשה` או `הדחקה`, שהן תגובות נוירוטיות או פתולוגיות. השכחה מכוונת דומה במהותה למה שניטשה כינה `שכחה אקטיבית`. זוהי תגובה נורמאלית באבל, תגובה רצונית של ההורה שמבקש לעצמו מנוחה רגעית מן הזיכרונות המכאיבים הקשורים בילדו שמת. ההורה שמשכיח באופן מודע ומכוון אירועים שונים, עשוי לעשות זאת על מנת שיוכל להמשיך לתפקד בעבודתו או בחברה שמתקשה לקבל אותו באבלו. ההורה לא משכיח רגשות של יגון ואינו שוכח את עובדת המוות של ילדו או את נסיבות מותו. הוא רק משכיח אותם זמנית ובהתאם לנסיבות.
4. אבלות הורית ניתנת לתיאור כתהליך תנועתי של `ריקוד` בו-זמני, המורכב מ-`צעדים פנימה` (Inward Steps) ו- `צעדים החוצה` (Outward Steps) ומ-`שילוב של צעדים: אבל וצמיחה באמצעות האחר` (Vicarious Grieving).

1. הצעדים פנימה - מתארים תנועה נפשית מופנמת, פרטית ואישית של ההורה האבל, שלרוב סמויה מעינו של המתבונן מבחוץ. הכוונה כאן היא להסתכלות אינטרוברטית-פנימה של ההורה האבל שמטרתה חקירה עצמית. לא תמיד ההורה מודע לתנועה פנימית זו, המאופיינת בהרצה חוזרת ונשנית של `תסריט` חיי הילד וחיי ההורה, ובשאלות נוקבות כמו: למה זה קרה? מה עשיתי שמגיע לי עונש כזה? או: איך אלוהים מרשה מוות של ילד תמים? ועוד.
2. הצעדים החוצה - מאופיינים בהתנהגות מוחצנת - הגלויה לעינו של המתבונן מבחוץ. הכוונה והמטרה של ההורה בהתנהגותו דומות – התחברות לעולם החיצוני. ההתנהגות יכולה להתבטא באופן ממשי, כמו במענה לשיחת טלפון, חזרה לעבודה, תכנון מפעל הנצחה, או באופן סמלי – מחשבה על הצטרפות לקבוצת תמיכה או לעבודת התנדבות וכדומה.
הצעדים פנימה והחוצה מוגדרים על ידי ההורה האבל - הוא זה שבוחר אותם ואת הקצב שלהם, שכן הוא המומחה האולטימטיבי לכאבו.
5. מושג המוכר בספרות המקצועית בכל הנוגע לאבל הינו `אבלות של הלא-אבל באמצעות האחר האבל` – (Vicarious Grief), כאשר האדם הלא-אבל, חווה צער /יגון / אבל, באמצעות קרבתו הממשית או הווירטואלית-סמלית עם אדם אבל. אני מציעה את המושג שטבעתי `אבלות של המתאבל באמצעות האחר הלא-אבל`(Vicarious Grieving) - כאשר האדם האבל, באמצעות קרבתו הממשית או הווירטואלית-סמלית עם אדם לא-אבל, חווה חוויות שאינן קשורות דווקא בכאב / צער / יגון. חוויות אלו מהוות `תזכורות` לחיים אפשריים בעתיד, בהם שמחה יכולה להתקיים לצידו של אבל.
תהליך / צעדי האבל והצמיחה של המתאבל באמצעות האחר הלא-אבל, הם צעדים או תנועה משולבת-טרנספורמטיבית, שמבטאת התחברות וקשר מחודש עם העולם. הקשר המחודש נעשה באמצעות החקירה העצמית (צעדים פנימה) שמוליכה את ההורה המבודד באבלו, מבפנים החוצה (צעדים החוצה). התהליך מתרחש לאחר שההורה גילה משמעויות חדשות לקיומו, בעזרת מפגשי פנים אל פנים עם `אחרים` לא אבלים ו`אחרים` אבלים; בעזרת הפעולות הסמליות והממשיות שההורה יוזם או נענה להם ומטרתם – חזרה לחיים.
6. נקודת מפנה בתהליך האבל מתרחשת כאשר ההורה מזהה מטרה או משימה שהן משמעותיות לקיומו. מטרה משמעותית יכולה להיות לדוגמא, הורה ה`מגלה` את תפקידיו כהורה כלפי ילדיו האחרים; תפקיד התנדבותי בקידום מטרה שנעשתה חשובה לו/ה; עבודת הנצחה כלשהי, בין אם היא יצירת אלבום תמונות למזכרת או הקמת יד זיכרון ועוד.