מכתב לגילי |
 גילי שלי, אולי את לא יודעת, אבל נולדתי עם הר. קוראים לו: אבל. יש מי שנולד עם גיבנת שהיא מאחור, על הגב. אני נולדתי עם הר – מלפנים. עצום כזה שיושב לי מתחילת הגרון ועד שיפולי הבטן. הוא קצת יותר כבד בצד הלב. הוא נוטה למחוץ לי אותו ואת דרכי הנשימה ומדי פעם אפילו מפתל לי את המעיים. אני מודעת לקיומו מאז ומתמיד. בת חמש ידעתי כבר שיש לי מחויבות לחיים. אני לא בכורה, רק ילדה ראשונה שנשארה בחיים לאחר ילד וילדה שמתו בערבות סיביר עוד טרם נולדתי. בנעורי – אבי מת פתאומית וזמן קצר אחריו, שלומי חברי נהרג במלחמה. בין מוות למוות היו אובדני-מיני, שכל אחד מהם גורם לגלות את הר האבל מזוויות שונות. אובדנונים כמו פרידות ממקומות ואנשים. ואז – אובדן האובדנים: המוות שלך. עשרים ותשעה בדצמבר, שנת 1989. גרנו אז ביוסטון טקסס, את, אני ונורם, אביך החורג. את היית בחופשת הכריסטמס, "חנוכה" שלנו. אביך הביולוגי, ממנו התגרשתי, הגיע בדיוק מישראל ליוסטון כדי לטפל בהליכים משפטיים שנגעו במשמורת עלייך. הסענו אותך אליו וכשהגיע הזמן לחזור, נורם נסע להביא אותך הביתה. אחרי שיצא, חיכיתי מלאת חרדה ועם תחושת בטן שמשהו נורא עומד לקרות.  הרגשתי שליבי עומד להתפקע. מחשבה לא אופיינית הלמה בראשי: "תבשלי, תחזיקי אותה כאן איתך". כאילו, אם אבשל לך, תחזרי הביתה בשלום. לבשל? לך? הרזונת שרק טעמה ולא ממש אכלה? התחלתי לבשל ולאפות את כל מאכלי החנוכה שהכרתי. אהבת את החג. אפילו את כל הנרות בחנוכייה העמדתי על השולחן, עם הקישוטים שהכנת. השולחן הלך
והתמלא בסירים וקערות וריחות הבישול והאפייה סחררו אותי, אבל לא הרגיעו. מעולם לא התנהגתי כך.
וכל הזמן הזה שמעתי בתוך ראשי: "היא לא שלך, היא לא שלך". "שתוק אלוהים" ,צרחתי בתוכי, "מה אתה רוצה ממני? מה אתה רוצה מהילדה שלי?" "הנה היא פה, במורד הרחוב, מעבר לפינה. היא כבר מגיעה הביתה. בשלום!"
ואז, בשבע ורבע בערב, כשגשם קל התחיל לזרזף, שמעתי את הרעש שלא אשכח לעולם: צווחת צמיגים מחליקים ומתכת מתרסקת לתוך מתכת וצעקה: "הניה!" רצתי החוצה. שלי, הכלבה האהובה שלך, נבחה בטרוף. מי צועק? ראיתי שתי מכוניות מרוסקות בכניסה לבית. נורם שטוף דם מתנדנד החוצה ממכוניתו. "איפה גילי?!" אין תשובה.
ואז הבחנתי בך, ילדה שלי. שוכבת על הדשא, עשרה מטרים מחלון המטבח. עצומת עיניים, כאילו אלוהים הניח אותך בעדינות על האדמה. ישנה. ורק זרזיף דם דק זורם לו לאיטו, מאוזנך הימנית, ישר לתוך האדמה. חייך הולכים ואוזלים. הזמן עצר מלכת. דממה ירדה עלי. עטפה את שתינו. "גילי שלי, ילדה שלי, תחזיקי מעמד. אמא פה. אל תפחדי." ניסית למצמץ. ראיתי. ידיך העדינות קפוצות (מוחי מאבחן: פגיעת ראש סגורה). לא נשמת (מתעדת: קומה). "מתוקה שלי, הנה האמבולנס. אמא פה. אל תפחדי. את לא לבד". אבל היית. גם אני. וחמישה ימים אחרי כן, בבוקר קר ומושלג: "המוח של גילי מת". השלישי לינואר, 1990. ילדה מזהירה, בת 11- ילדת נשמתי- לא עוד. החיים שנותרו בי נחצו בבת אחת ל"חיים שלפני" ו"החיים שאחרי". אלוהים ואדם עדי שלא רציתי ב"חיים שאחרי", והר האבל הצמיח בין רגע חטוטרת וכיפה מכוסה בשלג עולמים. אחר כך נורם, אביך החורג שהיה `חריג` רק באהבתו אל כולנו - נפטר משברון לב או מסרטן. ההר גידל לו תל. גוש התקבע בגרוני. אחר כך סבתך, אמי, מתה, ותוך שנה גם כלבתך שלי. חשבתי שאין יותר כאב וטעיתי. עכשיו ההר כבר מבדיל אותי מן החיים ויש לי שפה חדשה. שרדתי את מותך בניגוד לרצוני. הייתי חייבת לברר מדוע? ובמסע הברורים, אני משנה הישרדות לקיום, עם משמעות. בסופו של דבר, מצפים ממני, הפסיכולוגית, הטנטולוגית, "המומחית לאובדן ואבל", להיות מומחית לחיים ול"התמודד". אז הנה, אתאר לך, ילדה שלי, את סטייל ההתמודדות שלי: בפילוס הדרך, אני מכבדת את כוחותי גם כשהם אוזלים. אני מבקשת עזרה לפעמים ואני לומדת לסלק מכשולים, ולהעיף לכל הרוחות, את מה שמונע תנועה, את מה שמקבע למקום ואת מי שגורר לתהומות. אני מבטיחה לך, גילי, להמשיך להקים תחנות ביניים: תוכניות לימודים נוספות בטנטולוגיה, כתיבת ספרים נוספים, ולהקים בית על שמך – "בית גילי" – מקום לילדים ולמבוגרים שחיים עם הרי אבל משלהם. הר האבל אינו מתרחק ואינו קטן. הוא נוכח. כמו הקשר בינינו. כמו הקשר עם אחיך החי. הווה - היה- ויהיה. כי כך נכון. ההר הוא חלק ממארג חיי. אני מתנהלת איתו, לא מולו. אני מאמינה שבגלל שאני חווה תהום, ולומדת את דרכי עם ההר, אני יכולה להנות מפסגתו ולהוביל אליה אחרים. יהא זכרך ברוך, לחיים. |
||